על הופעתה של חברת יגואר העולם צריך להודות לשני וויליאמים – ליונס (בתמונה) ווולמסלי.

ידוע לכולם: רכב בריטי אופנתי ואמין – זה יגואר. אך החברה בעלת השם העולמי לא שייכת לשורת החברות המוקדמות. היא נוסדה רק בשנת 1922, כשהאנגלים וויליאם ליונס (William Lyons) ווויליאם וולמסלי (William Walmsley) ייסדו את חברת Swallow Sidecars (SS), שעסקה בהכנת עגלות צד לאופנועים. במהרה החברה החלה להציב חלקים חיצוניים מקוריים על רכבים מכל החברות המפורסמות, כולל Austin, Wolseley ואפילו FIAT.

הרכבים הללו היו די פופולאריים, אך ההצלחה האמיתית באה רק בשנת 1931, כאשר לייצור הוכנסו הדגמים בעלי האופי הספורטיבי על מסוע מחברת Standart, וכמובן, ראשי התיבות SS קיבלו פירוש חדש: Standart Swallow.

מפעל ייצור שבו בשנות ה-30 פועלים עבדו על ייצור הדגם SS I.

הדגם SS I, שיצא בשנים 1931-1936, היה בעל שני צורות – 16HP (כלומר 16 כ"ס) ו-20HP, בשיטה של אז לחישוב עוצמה מיידית. הראשונה הייתה בעלת מנוע 2 ליטר 6 צילינדרים ב-46 כ"ס והשנייה – מנוע 2.6 ליטר ב-58 כ"X. משנת 1934 נפחן ועוצמתן גדלו בהתאמה ל-2.1 ל' ו-62 כ"ס ו-2.7 ליטר ו-72 כ"ס.

הדגם SS II הפסיד ל-SS I לא רק בעוצמה, אלא גם במחיר.

במקביל (החל משנת 1932) נבנה הדגם הזול יותר SSII בצורות 10HP עם מנוע 1.35 ליטר ארבעה צילינדרים ב-37 כ"ס ו-12HP עם מנוע 1.6 ליטר ב-45 כ"ס.

משנת 1936 במבחר הדגמים של החברה האנגלית הופיעו סדאנים מכובדים מהדגמים SS I ו-SS II.

הדור השני של רכבי ה-SS הופיע בשנת 1935 עם תחילת ייצור הדגם SS90 שעליו הוצב מנוע 2.7 ליטר שהגיע עד כדי 90 כ"ס והמאיץ את הרכב עד ל-145 קמ"ש. משנת 1936 מתחילה סדרת הסדאנים המכובדים SS. הם היו הדגמים SS 11/2-Litre וה-SS 21/2-Litre, שבפעם הראשונה קיבלו את השם יגואר. על הראשונה הוצב מנוע בנפח 1.6 ליטר ועוצמה של 42 כ"ס, ועל השנייה – בעל 104 כ"ס. אבל שבחים מיוחדים קיבלו הרודסטרים SS100 שקיבלו מנוע בעל 115 כ"X. בשנת 1938 נוסף עליהם עוד סדאן אחד – יגואר SS 31/2-Litre, עם מנוע בנפח 3485 סמ"ק ועוצמה של 125 כ"ס.

בלי שינוי מהותי ייצור דגמים אלו נמשך גם אחרי מלחמת העולם השנייה. הפעם הרכבים נקראו Mk IV. הן קיבלו, מלבד הסדאנים, חיצון קבריולה ושם החברה עצמה הוחלף ל-יגואר, מכיוון שראשי התיבות SS גרמו לאסוציאציות לא רצויות. הדור הבא – Mk V – הופיע בשנת 1949 ועדיין נבדל במראה שמרני עם מכסה מנוע צר, מדרגות, מאיידים אנכיים וכנפיים בולטות, אך היה כבר בעל מתלה קדמי עצמאי.

אחרי המלחמה החברה החלה להיקרא יגואר ומשמות הדגמים נעלמו ראשי התיבות SS, כשהחליף אותם הסימון Mk IV.

בשנת 1949 לשוק יצא דגם חדש – Mk V.

באותו הזמן נמשכה גם סדרת היגוארים הספורטיביים. ייצג אותה הדגם XK 120 שבמיצג הרכב בלונדון שנת 1948 יצר תרעומת כזאת שהוחלט על ייצור סדרתי של הרכב. ל"לב" הרכב הפך מנוע 6 צילינדרים 3.4 ליטר חדש, שהודות לשני גלי הפרדה עליונים וחדרי בעירה חצי כדוריים סיפק עד 160 כ"ס. את המנוע הזה מהנדסי החברה תכננו בשנות המלחמה בזמן התורנויות הארוכות במפעל. הרכב, שיצא בצורות קופה, קבריולה ורודסטר, התבלט בחיצון ממורק ומעודן, בגרסאות מסוימות עם גלגלים אחוריים מכוסים לגמרי.

XK120 – אחד מהדגמים המוצלחים של יגואר. אחרי שהופיע בשנת 1948 בצורת קונצפט, היא כבשה את עולם הרכב כולו.

בהתחלה הרכב היה בעל שלדה מעץ שעליה הורכבו משטחי אלומיניום, ורק בשנת 1950 קיבל חיצון ממשטחי פלדה מוטבעים. הרכב פיתח עד ל-193 קמ"ש (120 מייל בשעה – מכאן שם הדגם), ובגלל כך הוכר הרכב הסדרתי המהיר בעולם. על גרסת ה-XK120SE הוצב מנוע מחוזק בעוצמה של 180 כ"ס.

להמשך הסדרה הופיע בשנת 1954 הדגם XK140 עם מנוע ב-180 ואחר-כך ב-192 כ"ס. היא הגיע כבר עד ל-225 קמ"ש (140 מייל בשעה). משנת 1957 עד 1961 יצא ה-יגואר XK150 עם מנוע בסיסי 2.5 ליטר עם 253 כ"ס.

בשנת 1954 יצא ה-יגואר XK140. הרכב הייה כבר בעל עוצמה גדולה בהרבה ומהירה יותר מקודמתה.

באותו הזמן החברה ניסתה את כוחה במרוצים. בשנים 1951-1954 ב-54 עותקים יצא ה-יגואר C-Type עם חיצון אווירודינאמי. בו השתמשו במכאניקה מה-יגואר XK120. המנוע המחוזק פיתח עד ל-205 כ"ס. בשנת 1951 מכונית זו ניצחה את מרוץ ה-24 שעות בלה-מאן (Le Mans), ולאחר מכן עוד פעם בשנת 1953, כשעברה את כל המסלול עם מהירות ממוצעת של 170 קמ"ש. למכונית אגדית, מקור הקנאה של האספנים הפך ה-יגואר D-Type (1954-1957), שנבנה בכמות של 88 יחידות. המכונית הזו הציגה גם תוצאות נהדרות בלה מאן: למשל בשנת 1957 ה-D-Type תפסו חמש מתוך ששת המקומות הראשונים, כולל הראשון והשני.

ה-יגואר C-Type עם מנוע ה-205 כ"ס הצליח לנצח פעמיים במרתון היממה האגדי בלה-מאן.

בזמננו לגאוות אספני יגואר נחשב ה-יגואר D-Type, שאותו בתקופה בין 1954-1957 ייצרו בכמות של רק 88 יחידות.

סדאן חדש לגמרי אחרי המלחמה עם חיצון פונטוני התחלי לצאת רק בשנת 1950. הוא קיבל את השם Mk VII. אחריו באו הסדאנים Mk VIII (1957-1959) וה-Mk IX (1958-1961) עם מראה "עב-כרס" שמרני.

היגואר Mk VII הפך לסדאן החדש לגמרי הראשון של החברה האנגלית אחרי המלחמה.

דגם שנת ה-1955 MK I הפך לרכב הראשון של יגואר עם חיצון נושא לגמרי.

באותו הזמן הופיעה סדרה של סדאנים קטנים, שהחלה מהדגם Mk I (1955-1959) – זה היה היגואר הראשון עם חיצון נושא. לפיתוחו הפך ה-Mk II (1959-1966) ה-Mk II 3.8 המהיר שהגיע למהירות של 200 קמ"ש והיה בעל תא מטען מרווח קיבל פרסום של רכב המתאים במיוחד בשביל שוד בנקים. אבל, למרות הכול, היגואר Mk II מצא שימוש פעיל גם במשטרה.

היגואר Mk II התבדל בתכונות המהירות והיה בעל שימוש נרחב במשטרה.

בשנת 1961 הופיע הדגם Mk X עם מראה דינאמי יותר שהחליף את ה-Mk IX. היא קיבלה כבר מנוע של 265 כ"ס. משנת 1966 החליף אותה היגואר 420 עם מנוע ששת הצילינדרים בנפח 423.5 סמ"ק ועוצמה של 245 כ"ס. במקביל יצא היגואר S-Type (בשנים 1964-1968). הוא הוצג על-ידי המנועים 3.4 ל' (210 כ"ס) או 3.8 ל' (220 כ"ס).

ה-S-Type היפהפה פיתח עוצמה של 210 או 220 כוחות סוס ויצא בתקופה בין 1964 לבין 1968.

בשנת 1961 הופיע היגואר E-Type המפורסם (הידוע גם כ-XKE). הרכב הספורטיבי הזה עם "חיצון משוטח" צויד במנוע 3.8 ליטר ב-265 כ"X. ופיתח עוצמה של עד 241 קמ"ש. הרכב יצא בחיצון רודסטר וקופה, ומשנת 1966 – בקופה ארבע מושבי 2+2. משנת 1971 על ה-XKE של הדור השלישי התחילו להתקין מנועי V בעלי 12 צילינדרים בנפח 5343 סמ"ק ועוצמה של 272 כ"ס. הרכב הזה, שהיה בעל פופולאריות נרחבת (בעיקר בארה"ב) בגלל מחירו הנמוך יחסית, נבנה עד שנת 1974.

בשנת 1966 יגואר נכנסה לתאגיד BMC (British Motor Corporation) ששינה את שמו ל-BMH (British Motor Holding). כבר בשנת 1968 הגיע האיחוד עם התאגיד Leyland, והאיחוד החדש קיבל את השם British Leyland Motor Corporation.

אך היגואר עצמו בתוך התאגיד שמר על עצמאות, במובן של סדרת דגמים, שלא הייתה מאוחדת כלל עם שאר התוצרת של התאגיד. מלבד זאת כתוצאה משורה של מאמצים של התאגיד בשנת 1960 תחת מרותו של יגואר נפלה החברה הבריטנית העתיקה Daimler, שאינה בעלת שום קשר לתאגיד הגרמני Daimler-Benz. במהרה לאחר מכן הדגמים העצמאיים של דיימלר נעלמו כליל.

יוצא הכלל היחיד הייתה רק שורת הלימוזינות הכוללת את הדיימלר DS240 הגדול, שיצא בשנים 1968-1992. בכלל, מתחילת שנות ה-60 את השם דיימלר מקבלים הסדאנים של יגואר בחבילות יקרות. הראשון מביניהם היה בשנת 1961 ה"דיימלר סובריין", דגם הלוקס של יגואר 420. כך נמשך עד שנת 2002, שאחריה לא השתמשו בשם דיימלר במשך שלוש שנים, ורק בשנת 2005 הופיע ה"דיימלר סופר אייט".

פרי הברית של החברות יגואר ודיימלר היה הדגם DS240. הרכב היקר והמפואר יצא עד שנת 1992.

משנת 1968 במקום שלוש סדרות סדאן שלמות – Mk II, S וה-240 – יוצא הדגם יגואר XJ. בהתחלה הוא קיבל מנוע בעל 245 כ"ס בנפח של 4235 סמ"ק. משנת 1972 נבנה גם הדגם XJ12 עם מנוע בעל 12 צילינדרים ו-235 כ"ס, ומ-1974 מותקן עליו כבר מנוע בעל 285 כ"ס. בשנים 1975-1978 היה גם ייצור של קופה מסדרת ה-XJ. רכבי סדרה זו הפכו לסדאנים הכי מכובדים של יגואר, והם יוצאים עד היום בלפחות שני עיצובים רציניים חדשים.

בשנת 1968 את סדרות הדגמים Mk II, S, ו-420 החליפו בדגם אחד ויחיד – XJ.

בשנת 1973 בשוק מופיע היגואר XJ12 בעל ה-253 כ"ס והמצויד במנוע 12 צילינדרים.

את הסדרה הספורטיבית לאחר דגם ה-XKE המשיך היגואר XJS גם עם מנוע של תריסר צילינדרים. יצא גם הדגם היקר פחות עם "שישיה" ב-3950 סמ"ק ו-228 כ"ס. הדגם הזה התברר כמעריך חיים: ייצורו נמשך מ-1975 עד 1996.

אך למעריצי המהירות האמיתיים ניתנה המתנה של רכב העל יגואר XJ220 שהופיע בצורת קונצפט בשנת 1998. המספר 220 בשם הדגם סימל את המהירות של הפרויקט במייל לשעה. מכונית זו, עם חיצון נמוך ובעל צורת טריז, ציידו במנוע בעל 500 כ"ס ובנפח של 6.2 ליטר. מלבד זאת, הרכב קיבל את כל הגלגלים כגלגלים מובילים. אך לסדרה נכנסה הגרסה עם מנוע ה-V6 ה-3.5 ליטר המצויד בשני טורבינות. הוא הוציא 549 כ"ס. היגואר XJ220 יצא בתקופה בין 1992-1994 ועד להופעת המכונית McLaren F1 נחשב לרכב המהיר בעולם.

היגואר XJ220, למרות גילו (הרכב הופיע ב-1988*, עדיין יכול להצטלם בסרטי מדע בדיוני. וגם תכונותיו הדינאמיות משרות יראה.

הרכבים הסדרתיים היו בעלי תמסורת אחורית בלבד ומנוע 3.5 ליטר V6. אך הודות לניפוח הטורבו הכפול הוא הוציא 549 כ"ס – אפילו יותר ממנוע V12. בשנת 1993 מכונית המרוצים יגואר XJ220C שוב הביאה לחברה ניצחון בתחרויות בלה מאן בסיווג ה-GT.

בשנת 1993 היגואר XJ220 הצליח לנצח בלה מאן.

בשנת 1989 יגואר ביחד עם חברת דיימלר עבר לבעלות חברת Ford, ששאפה לקבל שליטה על החברה האירופאית המכובדת, שמזמן (עוד מעתו של הדגם XK 120) הייתה בעלת פופולאריות גדולה בארה"ב. משנת 1996 במקום ה-XJS יצאה הספורטיבית XK8 עם מנוע 4 ליטר ו-248 כ"ס, וגם דגם הקומפרסור XKR, שהוציא 363 כ"ס. אחר העיצוב מחדש בשנת 2006 דגם זה נקרא פשוט XK.

ה-XJS שהתיישן הוחלף, לאחר מעבר החברה תחת שליטת פורד, בקופה XK8.

הדגם ה"חם" של ה-XK8 הרגיל היה בעל השם XKR והוציא עוצמה של 363 כוחות סוס.

---

אתרים מומלצים:   אמצעים להשכרת רכב בחו"ל   |  מדריכים לבניית אתרים   |  מדריך לפרסום באינטרנט

---

משנת 200 סדרת הדגמים של הסדאנים של יגואר שוב התפלגה למספר קווים. בצורת היגואר הזול ביותר כיכב הדגם S-Type, שעליו מותקן המנוע בעל ה-238 או לחילופין 276 כ"ס. משנת 2003 יוצא הדגם S-Type R עם ניפוח טורבו, הבעל עוצמה של 390 כ"ס. בשנת 2008 את הדגם ה-S-Type מתוכנן להחליף בדגם ה-XF בעל המראה העתידני למדי.

סדאן ה-S-Type- צכונית העידן החדש, אך בגלל המראה המיוחד שלו מדדי המכירות לא היו כל-כך גבוהים.

ל-S-Type הייתה גרסה "טעונה" R עם מנוע טורבו בעוצמה של 400 כ"ס.

בשנת 2001 הושק הסדאן בתמסורת המלאה או הקדמית יגואר X-Type על משטח אחיד עם ה-Ford Mondeo – הקומפקטי ביותר בין היגוארים המודרניים, שלא היה, בעצם, בעל פופולאריות גדולה אצל הקונים, אך יצא גם עם חיצון רב-שימושי, מה שהיה דבר יוצא דופן בשביל יגואר.

המכונית הנגישה ביותר של יגואר הייתה הסדאן והרב-שימושית X-Type שהופיע בשנת 2001.

בו בזמן עם בעיות כלכליות פורד שקל את האפשרות למכור אגפים שלא הביאו רווח, כולל גם את יכגואר. בתחילת שנת 2007 הנציגים הרשמיים של פורד אמרו שהחברה מתכוונת לשמור על יגואר, אך בזמן הקרוב העתיד של החברות הבריטיות הקלאסיות נשאר לא ברור.

במהרה את ה-S-Type יחליף הדגם החדש לגמרי בשם XF.